תֹּם הַיּוֹם © רן גרין

תַּם יוֹמִי,
עִם רֶדֶת חֲשֵׁכָה.
יוֹשֵׁב עַל הַמִּקְלֶדֶת,
לִרְשֹׁם שִׁירִים.
וּלְעִתִּים לִכְתֹּב,
סִפְרֵי יְלָדִים מְנֻקָּדִים וּמְאֻיָּרִים.
סִיַּימְתִּי מְלַאכְתִּי,
וְהוֹלֵךְ לָנוּם, שְׁנַת יְשָׁרִים.
וְאָז עוֹלִים הַחֲלוֹמוֹת,
שֶׁבַּבֹּקֶר הוֹפְכִים לְשִׁירִים.
יוֹם חָדָשׁ בַּפֶּתַח,
שֶׁמֶשׁ עוֹלָה, וְצִיפּוֹרִים מְצַיְּצוֹת.
הָעוֹרְבִים צוֹרְחִים,
וְהַדְּרוֹרִים מְקוֹשְׁשִׁים מְזוֹנָם.
יְפֵי הַבְּרִיאָה,
שֶׁל יוֹם חָדָשׁ מְרַגֶּשֶׁת אוֹתִי.
עַד אֲשֶׁר יוֹרֵד הָעֶרֶב,
וְתַם עוֹד יוֹם, וְגַם הַשִּׁיר.