תֵּן לַזְּמַן לָלֶכֶת © רן גרין

חֲבָל עַל כָּל שְׁנִיָּה וְדַקָּה,
אַל תִּתְּנוּ לָהֶם לִבְרֹוחַ בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלָּכֶם.
הוֹגֶה וְרוֹשֵׁם אָנֹכִי,
בִּמְהִירוּת הָאוֹר.
תֵּן, תֵּן, תֵּן לַזְּמַן לְהִישָּׁאֵר...

הוֹגֵה שִׁירִים,
וְכוֹתֵב סִפְרֵי יְלָדִים אָנֹכִי.
הֵם מְנֻקָּדִים,
כּוֹלֵל אִיּוּרִים שֶׁלִּי.
תֵּן, תֵּן, תֵּן לַזְּמַן לְהִישָּׁאֵר...

הַזְּמַן הִנּוֹ,
מַשְׁאָב יָקָר, שֶׁחֲבָל לְבַזְבֵּז אוֹתוֹ.
וָואלָה,
שִׁיר זֶה, הוּא כְּמוֹ מַתְכּוֹן לְהַרְצָאָה.
תֵּן, תֵּן, תֵּן לַזְּמַן לְהִישָּׁאֵר...

וּנְסַיֵּם אֶת שִׁירִי,
בְּתִקְוָה לְשָׁלוֹם עוֹלָמִי.
תִּסְמְכוּ עַל אֱלוֹקִים,
שֶׁבִּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת הַשְּׁקוּפִים.
תֵּן, תֵּן, תֵּן לַזְּמַן לְהִישָּׁאֵר...