תִּנְשֶׁמֶת © רן גרין

תִּנְשֶׁמֶת אֲהוּבָתִי,
צָדָה בַּלַּיִל נַבְרָנִים.
מַשְׁמִיעַ צוֹוַחַת בַּלַּיִל,
לְסַמֵּן אֶת הַטֵּרִיטוֹרְיָה שֶׁלָּהּ.

לִפְנֵי שָׁנִים כְּתַבְרוּאָן בְּאוּרִים,
גִּלִּיתִי אֶת יְכוֹלוֹת הָעָל שֶׁל הַתִּנְשֶׁמֶת.
דָּאַגְתִּי לְתֵיבוֹת קִנּוּן,
סְבִיב הַקִּבּוּץ.

תָּמִיד הָיוּ וְיִהְיוּ תִּנְשָׁמוֹת,
אַךְ תֵּיבוֹת הַקִּנּוּן, אִפְשְׁרוּ לָהֶן לְגַדֵּל אֶת הַגּוֹזָלִים.
פָּקַח מֵהָרָשׁוּת הִגִּיעַ כָּל שָׁנָה,
לִשְׁקֹל אֶת הַתִּנְשָׁמוֹת, וְלִבְדֹּק אֶת הַגּוֹזָלִים הָרַכִּים.

וְהַפַּקָּח, טִבֵּעַ אֶת הַתִּנְשָׁמוֹת,
שֶׁנֵּדַע הֵיכָן הֵן.
כַּאֲשֶׁר פָּרַשְׁתִּי מֵהַתַּבְרוּאָה,
הַטִּפּוּל בְּתֵיבוֹת הַקִּנּוּן פָּסַק.

וְאָז הַיּוֹנִים,
הִשְׁתַּלְּטוּ עַל הַתֵּיבוֹת קִנּוּן.
וְהִתְנַשְּׁמוּת מוֹצְאוֹת לָהֶן ,
מְקוֹם קִנּוּן עַל הָעֵצִים.

וְלִפְנֵי שָׁנִים,
יָצָאנוּ לִגְזֹום אֶת הַנֶּקְטָרִינוֹת.
אִם עֲגָלָה דּוּ קוֹמָתִית וְגֵנֵרָטוֹר מַרְעִישׁ,
שֶׁהִפְרִיעַ לַתִּנְשֶׁמֶת לִישֹׁן.

וּלְפֶתַע צָצָה תִּנְשֶׁמֶת,
חָגָה מֵעָלֵינוּ, וּבְאַחַת שִׁחְרְרָה לַשְׁלֶשֶׁת לְבָנָה.
הַנַּהָג בַּטְּרַקְטוֹר חָטַף הַכֹּול,
וְהֶחָבֵר שֶׁהָיָה לְיָדִי, מֵרֹב צְחוֹק, נָפַל לְמַטָּה.

שַׁבְנוּ לַסְּכָכָה, עוֹלְצִים,
כִּי לֹא יָכֹולְנוּ לְהַמְשִׁיךְ בָּעֲבוֹדָה.
לְמָחֳרָת יָצָאנוּ שׁוּב,
הַפַּעַם אָנוֹכִי נָהַגְתִּי.

וּמִי שְׁחָטֵךְ הַפַּעַם,
אֶת הַלַּשְׁלֶשֶׁת, נַחֲשׁוּ מִי?
אוֹתוֹ נַהָג מֵאֶתְמוֹל,
קִבֵּל מָנָה שְׁנִיָּה.

וַאֲסַיֵּם שִׁירִי,
בְּכָבוֹד לַתִּנְשָׁמוֹת.
תְּנוּ לָהֶן עֹז,
לְהַמְשִׁיךְ עוֹד וָעוֹד, לַטֶּבַע לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ.