תְּנוּמָה © רן גרין

שֵׁנָה מְתוּקָה,
גַּם שַׁלְוָה.
מִתְעוֹרֵר, מִדֵּי פַּעַם,
לַשֵּׁירוּתִים, בְּמִלָּה אַחַת, לְהַשְׁתִּין.
לוּ, לוּ, לוּ, כֵּן יֶהִי.

עַד מָתַי?
עַד אֲשֶׁר, אַפְנִים, שֶׁהַכֹּל בְּמֹחִי.
נוֹתֵן לוֹ פְּקֻדָּה,
וְאֶת חֲלוֹמִי הוּא מַגְשִׁים.
לִי, לִי, לִי...


נוּמָה נוּמָה, בְּנִי הַקָּט,
כָּךְ אָמְרָה אִמִּי, זִיכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה.
טוֹב אִמָּא, שֶׁלְּמַעֲלָה בַּשָּׁמַיִם,
מַשְׁגִּיחָהּ עָלַי.
לוּ, לוּ, לוּ, כֵּן יֶהִי.


מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה,
כָּךְ, בְּהַשְׁגָּחָה שֶׁלָּךְ מִלְּמַעְלָה,
שְׁנָתִי תֶּעֱרַב,
לִי, לִי, לִי...