שַׁבְּתַי לְיַלְדוּתִי © רן גרין

שַׁבְתִּי אָחוֹרָה בַּזְּמַן,
לְיַלְדוּתִי בִּכְפַר סָבָא שֶׁל פַּעַם.
בְּגַן וּבִיסוֹדִי,
מֵרַב יָמַי בִּלִּיתִי בָּרְחוֹב הַצַּר.

הִקְפַּצְנוּ קְלָפֵי מִשְׂחָק,
עַד שֶׁהִתְנַפְּחוּ כַּפּוֹת יָדֵנוּ.
דִּלַּגְנוּ עַל חֶבֶל,
וְשִׂחַקְנוּ קְלָאס.

שִׂחַקְנוּ גַּם עמודו,
וּמַחְבּוֹאִים גַּם.
וְהַיָּפָה בְּיוֹתֵר,
הָיְתָה גִּבְעַת הַפְּרָחִים , בְּדַרְכֵּנוּ לְבֵית סֵפֶר.

שִׁירִי יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ לְלֹא לְאוֹת,
אַךְ בִּרְצוֹנִי לַחֲלֹף לַשִּׁיר הַבָּא.
אַחֲרֵי שִׁיבָתִי, בָּגַרְתִּי וְגָדַלְתִּי,
לִרְשֹׁם שִׁירָה וְלִכְתֹּב סִפְרֵי יְלָדִים.