שֶׁתֶן © רן גרין

הוּא מְנַהֵל אוֹתִי,
אֶת שְׁנָתִי,
אֶת מְנוּחָתִי,
אֶת רִוַּחְתִּי.
וְאֵיךְ שֶׁיּוֹצֵא אֲנִי,
אֶל תּוֹךְ עוֹלָמִי,
שֶׁכֻּלּוֹ חַדְשָׁנִי.
מַצְלִיחַ לְהַפְלִיץ,
בְּרַעַם נָפִיץ,
אֶת מִשְּׁנָתִי מֵפִיץ.
הַשֶּׁתֶן אֵינוֹ עוֹלֶה,
לָרֹאשׁ וְלַמַּחֲשָׁבָה,
כִּי כֻּלִּי נְתִינָה.
שֶׁתֶן וְעוֹד שֶׁתֶן,
כָּל חֲצִי שָׁעָה עַל הִשָּׁעֵן,
אֵיךְ אֶפְשָׁר כָּךְ לִישֹׁן?
תַּגִּיד לִי,
שֶׁתֶן שֶׁלִּי,
לִי לִי לִי...