שֵׁם טוֹב בְּדוֹמֶה לְשֶׁמֶן זַיִת © רן גרין

שֶׁמֶן זַיִת,
בָּרִיא לְגוּפִי וּלְגוּפְכֶם יַקִּירַי גַּם.
וּשְׁמִי הַטּוֹב,
הוֹלֵךְ לְפָנָיו.
תִּשְׁאֲלוּ אֶת יְדִידַי וּמוֹקִירַי,
וְאֶת בְּנֵי וּבְנוֹת דּוֹדַי.
שֵׁם, שֵׁם, שֵׁם טוֹב יֵשׁ לִי...

שְׁמִי הַטּוֹב,
מֵבִיא עוֹד וָעוֹד לָקוֹחוֹת,
מֵהָאָרֶץ וְגַם מֵהָעוֹלָם הֶעָגֹל הַמְּתֻרְבָּת.
יָאָנוּ שׁוֹחֲרֵי אָמָּנוּת,
וְתַרְבּוּת לִשְׁמָהּ גַּם.
שֵׁם, שֵׁם, שֵׁם טוֹב יֵשׁ לִי...

שִׁירַי הָרַבִּים,
מוֹדִים בַּכּישָּׁרוֹן שֶׁבִּי, וְאֵינֶנִּי שַׁחְצָן.
לִרְשֹׁם שִׁירָה,
מְשַׁחְרֵר אֶת נַפְשִׁי מִמּוּעָקוֹת וּמַחֲלוֹת אֵין סְפֹר.
שֵׁם, שֵׁם, שֵׁם טוֹב יֵשׁ לִי...

וּלְסִיּוּם שִׁירִי,
אֶעֱבֹר מָתַי שֶׁהוּא לָשִׁיר אַחֵר.
שֵׁם, שֵׁם, שֵׁם טוֹב יֵשׁ לִי...