שִׁיר לְרָן © רן גרין

הָעוֹלָם שֶׁלּוֹ דֶּרֶךְ ויטראז',
מִסְתַּכֵּל בְּחַלּוֹן חַיָּיו.
לֹא אֵל הַנּוֹף הוּא מַבִּיט מִבַּעַד לַחַלּוֹן,
בְּעֶצֶם אֶל חַיָּיו שֶׁלּוֹ.
רַן, רַן, רַן...

מִבַּעַד לִזְכוּכִית בְּעֵינוֹ,
הוּא יוֹצֵר צְבָעִים אֲחֵרִים.
וְגַם שֶׁלְּפֶתַע מִשְׁתַּנֶּה לוֹ מֶזֶג הָאֲוִיר,
רוּחַ נוֹשֶׁבֶת, הוּא מֵבִין שֶׁהָרוּחַ רַק גַּרְגֵּר.
רַן, רַן, רַן...

רוּחַ שׁוֹאֵל רַן, לְמָה הִתְכַּוַּנְתְּ בְּגַרְגֵּר?
רַן, יֵשׁ גַּם גַּרְגֵּר שֶׁל מֶלַח נוֹסַף.
אָז צֵא וְחַפֵּשׂ עוֹד צֶבַע לַחַיִּים שֶׁלְּךָ,
לְגַמְרֵי מַסְכִּים, נְעַרְבֵּב עוֹד צְבָעִים.
רַן, רַן, רַן...

בְּעִקָּר כחולים וִירֻקִּים,
שֶׁאוֹתָם הַרְבֵּה אוֹהֲבִים.
יֵשׁ עִתִּים שֶׁהֵם מִשְׁתַּקְּפִים,
וְצוֹבְעִים חֲלָלִים בְּמָלֵא צְבָעִים מְעֻרְבָּבִים.
רַן, רַן, רַן...