שִׁירִי שָׂר וְרוֹקֵד © רן גרין

תַּגִּידוּ לִי,
אֵיךְ שִׁיר יָכוֹל לִרְקוֹד?
פָּשׁוּט, מַלְחִינִים אוֹתוֹ,
וְאָז אוֹתוֹ גַּם שָׁרִים.

וְאָז פּוֹצְחִים,
בְּרִקּוּדִים סוֹעֲרִים.
הַשִּׁיר, הוּא הַמַּנְחֶה וְהַמַּלְוֶה,
וְהָרַקְדָנִים מַקְשִׁיבִים לַמִּילִים וְנִסְחָפִים.

הֵם מַמָּשׁ לוֹהֲטִים,
בְּטַנְגּוֹ סוֹעֵר.
לְעִתִּים וַאלְס,
וְהַכִּי צָמוּד הוּא הסלואו.

וְכָךְ, כְּמוֹ בָּאַגָּדוֹת,
גַּם שִׁירִי מְחוֹלֵל בִּמְחוֹלוֹת.
מְזַמֵּר אֶת עַצְמוֹ,
וּמִתְאַהֵב בָּרַקְדָנִיּוֹת.

הֲיִי שִׁיר, אֵיךְ זֶה אֶפְשָׁרִי?
מֵהַמִּלִּים הִתְרַשַּׁמְתִּי,
גַּם מֵהַצְּלִילִים,
וְכָךְ פָּצַחְתִּי בְּרִקּוּדִים סוֹעֲרִים.