שְׁתֵּי אֲחָיוֹת לִי © רן גרין

הַבְּכִירָה בְּגִילָה אוֹרְנָה,
הַבָּאָה בְּתוֹר מֵרַב הַצְּעִירָה.
כָּעֲסוּ עַד דֹּם שְׁתִיקָה,
מֵהֵיכָן לוּ אֵדַע, בָּאָה.

וּבְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה,
לְפֶתַע הִיא הִתְקַשְּׁרָה.
שׂוֹחַחְנוּ אוֹרְנָה וַאֲנִי חֲצִי שָׁעָה,
וּמֵרַב אוּלַי מָחָר מַמְתִּין לְתוֹרָה.

לוּ יָדְעוּ כַּמָּה צִפִּיָּה וְעֶרְגָּה,
הָיְתָה בִּי לְזוֹ הַשִּׂיחָה.
אוּלַי אוּלַי, מִזְּמַן כְּבָר הָיְתָה,
מְקַוֶּה אֲנִי שֶׁכָּךְ יִהְיֶה מֵעַתָּה.

וְאֵלֶּה שֶׁמִּתְבּוֹנְנִים מִלְּמַעְלָה,
אֱלֹהִים, אַבָּא וְגַם אִמָּא בְּתִקְוָה לַהֲכָלָה.
וְהִנֵּה הֵן הִגְשִׁימוּ אֶת הַתְּשׁוּקָה,
לְחִבּוּר בֵּין אַחְיוֹת לְאָח שֶׁל נְתִינָה.
אַחְיוֹת הַשְּׁתַּיִם,
אָח אֶחָד,
הוֹרִים הַשְּׁנַיִם,
וֶאֱלוֹהַּ אֶחָד
שֶׁבַּשָּׁמַיִם.