שְׁבִיל לְאָרְכּוֹ שֶׁל וָאדִי © רן גרין

וָאדִי שֶׁמַּתְחִיל בְּקִבּוּץ אוּרִים,
וּמַגִּיעַ עַד פַּרְק אֶשְׁכּוֹל.
וּבַחֹדֶשׁ הַבָּא בְּפֶבְּרוּאָר,
יַתְחִילוּ לִפְרֹחַ הַכַּלָּנִיּוֹת הָאֲדָמוֹת וּמְעַט לִבְנוֹת.

וְאִם הַשָּׁנָה יִהְיֶה דָּרוֹם אָדֹם?
נִרְאֶה לִי, שֶׁאֵין זֶה אֶפְשָׁרִי,
לְאוֹר הַמִּלְחָמָה הָאֲרוּרָה,
שֶׁתִּמָּשֵׁךְ עוֹד זְמַן רַב.

וּבַשְּׁבִיל, אֲנִי רָץ וְהוֹלֵךְ,
עוֹשֶׂה כֹּשֶׁר לְמַעַן בְּרִיאוּתִי.
בֵּין בְּקָעוֹת לַגְּבָעוֹת,
וְתֵל אֶחָד שֶׁמַּשְׁקִיף עַל כֹּל הַנּוֹף הַיָּרֹק אָדֹם.

אָדֹם שֶׁל כַּלָּנִיּוֹת,
וְיָרֹק שֶׁל עֵצִים וַעֲשָׂבִים.
וּבְהַגִּיעִי לַפַּרְק,
חוֹזֵר וְשָׁב לְבֵיתִי הַקָּט.