קָשָׁה הַשְּׁתִיקָה © רן גרין

דֹּם נֶעֶלְמָה,
אֲמִירָה וּמִילָה.
יָמִים סְפוּרִים,
לְשׁוֹנוֹ נֶעְתְּקָה.
וְהַיּוֹם לְפֶתַע,
מְדַבֵּר בְּלִי הַפְסָקָה.
בְּלִי הָא וּמֶה,
שׁוֹטֵף אֶת הָעוֹלָם בְּאַהֲבָה.
גִּלָּה אֶת הַנְּתִינָה,
בְּעֶזְרָה וּבְשִׁירָה.
אֲבָל מִיהוּ הַבַּרְנָשׁ?
תִּשְׁאֲלוּ אֶת שְׁלוֹמִית וְלִינְדָּה,
הֵן שְׁמוֹת אוֹתוֹ עַל הַמַּפָּה.
אֲבָל אֵיזוֹ מִפֹּה?
אוֹ קְיִי, רוֹצִים בֶּאֱמֶת תְּשׁוּבָה?
כֵּן, וַדַּאי!
שְׁלוֹמִית מְשִׁיבָה,
הוּא הָפַךְ לְמַקְסִים וְכֻלּוֹ נְתִינָה.
תָּר אַחֲרֵי הָאַהֲבָה,
וְהִנֵּה הִיא מַגִּיעָה.
תַּמָּה הַשְּׁתִיקָה,
עוֹלָה בְּאוֹר הֶאָרָה מֻפְלָאָה.