נוֹסֵעַ בַּזְּמַן שֶׁלִּי © רן גרין

נוֹסֵעַ לְאִטִּי,
בִּמְכוֹנִיתִי.
מִתְבּוֹנֵן בַּנּוֹף הָעִירוֹנִי,
לְתֻמִּי וּלְשִׂמְחָתִי.

הַזְּמַן, הוּא בַּר חֲלוֹף,
עַד יַגִּיעַ הַזְּמַן הַבָּא.
נָטַשְׁתִּי מְכוֹנִיתִי,
וְהִתְחַלְתִּי לִצְעֹד בִּמְהִירוּת.

הֵכַלְתִּי אֶת הָאֲוִיר הַצּוֹנֵן,
שֶׁל בֹּקֶר חוֹרְפִי.
וְאָז, מִיהַרְתִּי בַּזְּמַן,
וְהחָלַפְתִּי לְרִיצָה.

הֵן רִיצָה, וְהֵן הֲלִיכָה,
הַשְּׁנַיִם מַבְרִיאִים אֶת גּוּפִי.
לוֹגֵם אֲוִיר לִנְשִׁימָה,
וְכָךְ הַנְּשָׁמָה שֶׁבִּי שְׁלֵמָה וּבְרִיאָה.