נָתִיב עוֹלָמִי © רן גרין

נָתִיב לַחַיִּים הַיָּפִים,
לְאַחַר אֵירוּעִים קָשִׁים.
מִלְחָמוֹת וּמַחֲלוֹת,
שָׂרַדְתִּי אוֹתָן בִּזְכוּת,
אֵלִי שֶׁבִּשְׁמִי הַתְּכֵלֶת.
נֹהַּ, נֹהַּ, נה, נְתִיב הַתְּכֵלֶת...

הִשְׁתַּנָּה בְּאַחַת עוֹלָמִי,
בִּזְכוּת רִשּׁוּם שִׁירָה גְּבֹהָה.
הִיא הַשִּׁירָה,
מְנַתֶּבֶת דְּרָכַי לִקְשָׁרִים חֲדָשִׁים,
וְאֻמָּנוּת מָחוּץ לַמֻּכָּר וּלְיָדוּעַ.
נֹהַּ, נֹהַּ, נֹהַּ, נְתִיב הַתְּכֵלֶת...