נִיב © רן גרין

סִפְרֵי שִׁירִים,
גַּם סוֹפְרִים.
אָז מַדּוּעַ רַק זְכָרִים?
כִּי הֵם מֵעַצְמָם מַחְזִיקִים,
שֶׁתֵּדְעוּ לָכֶם בַּטּוֹפּ הֵן הַנָּשִׁים.

תִּשְׁאֲלוּ אֶת שְׁלוֹמִית,
לָמָּה הִיא אֵיכוּתִית.
נוֹשֶׁפֶת בעורפי,
רוֹשֶׁמֶת לִי בְּתִיקִי,
מִיַּד מֵיְל לָהּ שָׁלַחְתִּי.

כְּרִיכָה רַכָּה,
אוּלַי דַּוְקָא קָשֶׁה.
וְאָז עָמֹק עָמוֹק חָלַמְתִּי,
אֶת שִׁירִי זֶה הַגִּתִּי,
גַּם פֵּרַשְׁתִּי וּלְאַנְגְּלִית תִּרְגַּמְתִּי.

אוֹת אֶל אוֹת הוֹסַפְתִּי,
עַד ש שִׁירִי לָאוֹר הוֹצֵאתִי.
נִיב אֶל נִיב זָכִיתִי,
לִשְׁלוֹמִית הִקְרֵאתִי גַּם שָׁלַחְתִּי,
לְאוֹר נְתִינָה, הוֹצִיאָהּ אֶת סַפְּרִי.