מַהִי הֲדָרָהּ? © רן גרין

נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשָׁהּ,
מֵהֲמוֹן הֲמוֹן שִׂנְאָה.
יֵשׁ מְבֻלָּקָה גְּדוֹלָה,
כֻּלָּהּ גְּלִימָה שְׁחוֹרָה.

זַעַם בָּאוֹטוֹבּוּס הַרְחָקָה,
בְּרַכֶּבֶת יֵשׁ לְפֶתַע נְדִידָה.
בִּירוּשָׁלַיִם זַעַם וְהַפְגָּנָה,
פַּשְׁקְוִילִים וְעוֹד מוֹדָעָה.

שִׂנְאָה שִׂנְאָה שִׂנְאָה,
רוֹצִים לִשְׁלוֹט בַּמְּדִינָה.
מְנַסִּים הֲפִיכָה,
שֶׁלֹּא צָלְחָה.

מָה רוֹצִים? אַחֶרֶת מְדִינָה,
אִירָן כְּמָשָׁל וְדֻגְמָה.
שְׁחֹרִים שְׁחוֹרִים שְׁחוֹרִים,
לֹא רוֹאִים לְנָשִׁים פָּנִים.

הֲדָרָהּ הֲדָרָהּ הֲדָרָהּ,
כָּךְ לֹא נְקַיֵּם מְדִינָה.
אוּלַי נַעֲשָׂה חֲלוּקָה,
לָכֶם שְׁחוֹרָה וְלָנוּ שְׁקוּפָה.

וְכָךְ הֲלָכָה לָנוּ לעזזל הֲדָרָהּ,
וְלָהֶם נוֹתְרָה,
חָלְפוּ שָׁנִים וְנֶהֶרְסָה,
חֲלוֹם רָחוֹק, יֵשׁ מְדִינָה
לַשִּׁירָה.