מִלִּים רוֹשְׁמוֹת © רן גרין

נוֹתֵן אָנוֹכִי,
לַמִּלִּים לְהוֹבִיל אוֹתִי.
הֵן שֶׁעוֹשׂוֹת אוֹתִי,
חוֹפְשִׁי וּמְאֻשָּׁר.

בְּעֶזְרַת הַמִּלִּים,
יוֹצֵר צְרוֹרוֹת שֶׁל דִּמּוּיִים.
מְאַפְשֵׁר אָנוֹכִי,
לַמִּלִּים לְשַׁפֵּר מַצָּבִי.

חֲוָויָה עֲבוּרִי,
לִרְשֹׁם מִלִּים עִם דִּמּוּיִים, מוּל עֵינַי.
לְתָאֵר אֶת הַטֶּבַע הַיָּפֶה,
וּלְאַפְשֵׁר לוֹ לִשְׂרֹד.

מִלָּה רוֹדֶפֶת מִלָּה,
שֶׁהוֹפְכוֹת לְשִׁירָה.
מְקַבֵּעַ בְּמוֹחִי,
אֶת יְפִי הַשִּׁירָה.

וְאִם צָרִיךְ,
לְחַדֵּד מִלּוֹתַי,
מֵרִים כּוֹסִית וִיסְקִי משובך,
אִם חֲבֵרִים.