מְדִינַת אַכְזִיב © רן גרין

אֵי שָׁם,
בִּצְפוֹן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
נִרְאֲתָה לְפָנַי,
רֹאשׁ הַנִּקְרָה.
לִפְנֵי שָׁנָה צָעַדְתִּי,
לְאוֹרְכוֹ שֶׁל חוֹף הַיָּם הֲטַרְשִׁי.
חָלַפְתִּי עַל אַכְזִיב,
עַד נַהֲרִיָּה הִגַּעְתִּי.
יָם כַּחוֹל,
וּסְפִינַת חֵיל הַיָּם אַחַת.
בָּרַמְקוֹל הִכְרִיזָה,
אַי, אַתֶּם שׁוּב, אָסוּר לִשְׂחוֹת!
אָז מָה עוֹשִׂים?
יָצָאנוּ מֵהַמַּיִם.
וְהִמְשַׁכְתִּי עַל הַחוֹף,
הַמְּצֻלָּע, וּמְבֻקָּע בִּסְלָעִים חֲלַקְלַקִּים.
וּבְהַגִּיעִי לִמְדִינַת אַכְזִיב,
לִפְנוֹת עֶרֶב, הַשָּׁמַיִם הָיוּ מַדְהִימִים.
וְכֹל הַשְּׁאָר,
כְּאִלּוּ הָפַךְ לִמְיֻתָּר.