לוֹלִיטָה שֶׁלִּי © רן גרין

כַּמָּה שֶׁאַתְּ לוֹהֶטֶת,
אוֹתִי בִּשְׁנִיָּה כּוֹבֶשֶׁת.
מָה אַתָּה אוֹמֵר?
אוּלַי נִפָּגֵשׁ בְּשֵׁשׁ?
הֵיכָן, מְתוּקָה שֶׁלִּי,
תְּסַמְּנִי עַל הַמַּפָּה וַאֲנִי שָׁם.
חוֹף בּוּגְרָשׁוֹב שֶׁל פַּעַם,
אֲנִי כְּבָר שָׁם.
הֵיי לוּלִי, כְּבָר מַגִּיעַ.
סָחֲטֵן עָלֶיךָ, אֲנִי בִּתְכֵלֶת,
בֶּגֶד יָם, לוֹהֶטֶת.
נִרְגָּשׁ כֻּלִּי,
לוּלִי.
רָנִי שֶׁלִּי,
רוֹאָה אוֹתְךָ,
בְּיָרֹק תְּכֵלֶת.
אָכֵן זֶה אֲנִי,
עוֹד רֶגַע קָט,
נְשִׁיקָה לוֹהֶטֶת.
שְׂפָתַי מַמְתִּינוֹת,
הֵן חַמּוֹת אֵשׁ, לוֹהֲטוֹת.
יֵשׁ, שֶׁלִּי
לוּלִי
לִי לִי לִי...