לַיְלָה טוֹב. © רן גרין

יֶלֶד יַקִּיר,
הִגִּיעַ הַזְּמַן לִישֹׁן כָּאן.
סְגֹר עֵינַיִם,
תְּסַפֵּר לְעַצְמְךָ,
עַל מִזְרָח וּמַעֲרָב וְכָל הַכּוֹכָבִים.
סְלָעִים גְּדוֹלִים יִפְתְּחוּ פֶּה,
וְחַיּוֹת יֵצֵאוּ לַשֶּׁטַח.
אֲבָל אַל תִּפְחַד,
הֵם לֹא בְּךָ יִפְגְּעוּ,
כִּי אַתָּה בָּטוּחַ וְנָם נוּמָה בַּמִּטָּה שֶׁלְּךָ.
כְּשֶׁתִּישַׁן,
תַּחֲלֹם חֲלוֹמוֹת וְרֻדִּים,
עַל פְּרָחִים וְעַל עֲנָנִים רַכִּים, גַּם לְבַנְבַּנִּים.
תָּטוּס בָּאֲוִיר כְּמוֹ צִפּוֹר,
וְתַגִּיעַ לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ תִּרְצֶה לִצְפֹּר.
אָז עַכְשָׁו,
יֶלֶד שֶׁבַּקִּיר,
נוּמָה רֹאשְׁךָ עַל כָּרִית.
לַיְלָה טוֹב וְשֵׁנָה עֲרֵבָה,
ש הִגַּעְתָּ לַמָּקוֹם שֶׁל חֲלוֹמוֹתֶיךָ.