לַיְלָה טוֹב © רן גרין

יֶלֶד יַקִּיר,
הִגִּיעַ הַזְּמַן לִישֹׁן כָּאן.
סְגֹר עֵינַיִם,
תְּסַפֵּר לְעַצְמְךָ,
עַל מִזְרָח וּמַעֲרָב וְכָל הַכּוֹכָבִים.
סְלָעִים גְּדוֹלִים יִפָּתְחוּ פֹּה,
וְחַיּוֹת יֵצְאוּ לַשֶּׁטַח.
אֲבָל אֶל תְּפַחֵד,
הֵם לֹא יַזִּיקוּ,
כִּי אַתָּה בָּטוּחַ וּבֹחֵן בַּמִּטָּה שֶׁלְּךָ.
כְּשֶׁתִּישַׁן,
תַּחֲלֹם חֲלוֹמוֹת יָפִים,
עַל פְּרָחִים וְעַל עֲנָבִים בְּשֵׁלִים.
תָּטוּס בָּאֲוִיר כְּמוֹ צִפּוֹר,
וְתַגִּיעַ לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ תִּרְצֶה לָטוּס.
אָז עַכְשָׁו,
יֶלֶד יַקִּיר,
שִׂים אֶת רֹאשְׁךָ עַל הַכָּרִית.
לַיְלָה טוֹב וְשֵׁנָה מְתוּקָה,
וְהִגַּעְתָּ לְמָקוֹם שֶׁל חֲלוֹמוֹת מִתְגַּשְּׁמִים.
לַיְלָה טוֹב,
רָנִי שֶׁלִּי,
כָּךְ אָז,
רָשְׁמָה לִי אִמִּי.