לִכְבוֹד יוֹם הֻולַּדְתִּי © רן גרין

לִכְבוֹד יוֹם הֻולַּדְתִּי,
רָכַשְׁתִּי חֻלְצָה אֲדֻמָּה מַדְהִימָה מִכְּפִיר הַמֻּוכְשָׁר.
מַתָּנָה שָׁוָוה יוֹתֵר לְיוֹם הֻולַּדְתִּי,
לְהַקְרִיא שִׁיר שֶׁלִּי, בְּיוֹם הַהַשְׁרָאָה הַבֵּין
לְאֻמִּי בְּתֵל אָבִיב.
לִי, לִי, לִי, כָּבוֹד הוּא לִי...

מֵבִיא לִי,
אֹשֶׁר פְּנִימִי.
וּבְיוֹם הֻולַּדְתִּי, נַחְגֹּג בַּמִּתְפָּרָה.
וְאָז,
מְסַיֵּעַ לַבַּיִת עַל הַגַּלְגַּלִּים,
לְסַדֵּר רִהוּט חָדָשׁ, כִּי נְתִינָה בְּדָמִי.
לִי, לִי, לִי, כָּבוֹד הוּא לִי...

וּבְתֹם יוֹם הֻולַּדְתִּי,
אָשׁוּב לְאַתֵּר אֶת בַּת זוּגִי.
וְזוֹ,
הַמַּתָּנָה הַיְּקָרָה בְּיוֹתֵר עֲבוּרִי,
וּלְמַעַן חִיזּוּק שִׁירַי.
לִי, לִי, לִי, כָּבוֹד הוּא לִי...