כַּמָּה זֶה יָפֶה? © רן גרין

עוֹלָמֵנוּ יָכוֹל לִהְיוֹת מַקְסִים,
רַק עִם נִשְׁמֹר עַל הַטֶּבַע הַפִּרְאִי.
כְּפִי שֶׁהוּא, מִבְּלִי לְחַבֵּל בּוֹ,
מִבְּלִי לָגַעַת בְּבַעֲלֵי הַחַיִּים.

הֵם הַמָּה אָכֵן טוֹרְפִים,
אַךְ רַק לְמִחְיָתָם.
וְאֵלּוּ אָנוּ בְּנֵי הָאֱנוֹשׁ,
אֶת הַפָּרוֹת וְהַכְּבָסִים טוֹרְפִים, עַל הָאֵשׁ.

וּבַל נִשְׁכַּח,
אֶת הָעוֹפוֹת הַמְּסַכְּנוֹת.
דּוֹחֲסִים אוֹתָן,
בְּלוּלִים צְפוּפִים.

אֶת הַבֵּיצִים שֶׁלָּהֶם,
הַלּוּלָנִים אוֹסְפִים.
וַאֲנַחְנוּ בְּנֵי הָאֱנוֹשׁ,
חֲבִיתוֹת וּבֵיצִים רַכּוֹת, מְנַשְׁנְשִׁים.

שֶׁנָּשׁוּב לַהַתְחָלָה?
כֵּן וַדַּאי, לִקְרַאת סִיּוּם,
תַּשְׁאִירוּ אֶת כָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים,
לְעַצְמָם.

כָּךְ יִהְיֶה,
עוֹלָמֵנוּ יָפֶה יוֹתֵר.
מֵכִיל יוֹתֵר,
וּמֻשְׁלָם.