חוֹף הַשֶּׁקֶט © רן גרין

חוֹף זִיקִים,
הוּא הַחוֹף שֶׁלִּי.
שָׁנָה לְאַחַר נִתּוּחַ לַהֲסָרַת גִּדּוּל מֵרֹאשִׁי,
הָלַכְתִּי לַעֲשׂוֹת תַּשְׁלִיךְ, יוֹם לִפְנֵי יוֹם כִּפּוּר.

אֱלֹהִים, שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ,
תָּמִיד שָׁמַר וְיִשְׁמֹר אוֹתִי.
מִמִּלְחָמוֹת עָבָר,
וּמַחֲלוֹת עָבַר זְמַנָּן.

וְהַיּוֹם אֲנִי מְשׁוֹרֵר,
אֵם נְתִינָה וְאַהֲבָה.
וַאֲפִלּוּ סוֹפֵר מַתְחִיל,
שֶׁל סִפְרֵי יְלָדִים מְנֻקָּדִים וּמְאֻיָּרִים.

וּכךְ בְּשֶׁקֶט וּצְנִיעוּת,
רוֹשֵׁם אֶת שֶׁעוֹלֶה בְּמֹחִי.
וּמוֹחִי שׁוֹפֵעַ יְצִירָתִיּוּת,
וְהוֹגֶה לְמַכְבִּיר יוֹזְמוֹת מְאַלְּפוֹת.

וְכָךְ בְּעֶזְרַת הַשִּׁירָה,
מַגִּיעַ לְחוֹף מִבְטָחִים.
חוֹף זֶה,
מוֹתִיר אוֹתִי בַּחַיִּים, כִּי יָפִים הֵמָּה.