חָצַב © רן גרין

חוֹצֵב דַּרְכּוֹ
עָמֹק בָּאֲדָמָה.
וּבַסְּתָו הָרִאשׁוֹן בַּפְּרָחִים,
לְבַצְבֵּץ וְלִפְרֹחַ בְּלוֹבְנָם שֶׁל הַפְּרָחִים.

נִשְׂגָּב, רָם וְגָבוֹהַּ,
גֵּאֶה וּמַכְרִיז בְּגָאוֹן, אֲנִי יָפֶה.
כֵּן, פַּעַם הָיָה אַחֵר שֶׁפָּלַט זוֹ הָאֲמִירָה,
אָכֵן, אוּרִי מִזֹּהַר בַּדֶּשֶׁא, וְהָמוֹן כִּשָּׁרוֹן וִיצִירָה.

אַךְ הֶחָצָב בְּשֶׁלּוֹ,
אֲנִי הָרִאשׁוֹן לְצַיֵּץ וְלָצוּץ.
אֲנִי מֶלֶךְ הַסְּתָו,
אֲנִי מֶלֶךְ, בְּלִי סְתָם וְאַגַּב.

טוֹב חצבוש מְבִינִים,
אַל תִּהְיֶה כָּזֶה גַּאֲוָתָן.
מְעַט עֲנָוָה וּצְנִיעוּת,
כָּךְ נִרְאֶה בְּךָ יוֹתֵר יָפָה.

אוֹ קְיִי, הֵבַנְתִּי,
חוֹזֵר בִּי, וּבַאֲמִירָתִי.
אֲנִי חֹצֵב,
פְּרָחַי לְבָנִים,
מַהֵר מְבַצְבְּצִים,
וּמֵהַיּוֹם צְנוּעִים.