חֲתַלְתּוּלָהּ שֶׁל שְׁכֵנַי © רן גרין

לְמִשְׁפַּחַת לִוְיָתָן שְׁדָרִים מֵעָלַי,
שְׁנֵי חֲתוּלִים.
וּמֶה עוֹשִׂים,
שֶׁהַמִּשְׁפָּחָה אֵינָהּ בְּבֵיתָהּ?

אֶחָד אוֹ אַחַת מִשְּׁנַיִם,
רוֹבֶצֶת בְּמִרְפַּסְתִּי.
וְהִפָּרְסִי, הוּא סוֹלִידִי,
נֶאֱמָן רַק לַבְּעָלִים שֶׁלּוֹ.

יוֹדֵעַ זֹאת אֲנִי,
מִסַּמְסוֹן הִפָּרְסִי שֶׁלִּי.
צִבְעוֹ הָיָה סְמוּקִי מְעֻשָּׁן,
עַד לְבַנְבַּן, בְּצָמוּד לְעוֹרוֹ.

עַד שֶׁיּוֹם אַכְזָר אֶחָד,
בָּאָה בּוּלִי וְנִעֲרָה אוֹתוֹ לְמִיתָה.
וּמֵאָז, אֵינִי מְגַדֵּל כְּלָל,
בַּעֲלֵי חַיִּים.

אַךְ כֵּן, אוֹהֵב אֹתָם,
וְלִרְאָיָה, מְטַפֵּל בַּחֲתוּלָה שֶׁל מיי גָּל.
גַּם כְּלָבִים וְצִפּוֹרִים אוֹהֵב אֲנִי,
וּבִכְלָל אֶת כָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים.

כִּי, הֵם הֵם,
הֲכִי יְשִׁירִים.
צוֹרְכִים, רַק מָה שֶׁצְּרִיכִים,
וְלֹא כְּמוֹ הָאֲנָשִׁים.

וְכָךְ תָּם לוֹ שִׁירִי,
בְּסוֹלִידָרִיּוּת וְאַהֲבָה.
לְמִי?
לְבַעֲלֵי הַחַיִּים, עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְהַצִּיפּוֹרִים בִּשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת.