חֲלוֹם לְחַלּוֹן לַיָּם הַתִּיכוֹן © רן גרין

בַּחֲלוֹמִי אֲנִי מַשְׂכִּיר בַּיִת,
בִּנְוֵה יָם.
וּמֵחַלּוֹנִי צוֹפֶה אָנוֹכִי,
בַּיָּם הַתִּיכוֹן.
חָהּ, חָהּ, חָהּ, חַלּוֹן לַיָּם הַתִּיכוֹן...

וְאָז הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר,
יוֹרֵד לַחוֹף. רַגְלַי יְחֵפוֹת.
וְהַחוֹל שֶׁבִּיֵּן אֶצְבְּעוֹת רַגְלַי,
רַךְ וְחַמִּים, וְעוֹשֶׂה לִי נָעִים.
חָהּ, חָהּ, חָהּ, חַלּוֹן לַיָּם הַתִּיכוֹן...

מְלַקֵּט צְדָפִים אָנוֹכִי,
וַאֲבָנִים נוֹצְצוֹת גַּם.
מֵהֶם מַכִּין פְּסָלִים קִינֵטִיִּים,
אוֹ שֶׁפָּשׁוּט מֵנִיחַ בְּגִינָּתִי.
חָהּ, חָהּ, חָהּ, חַלּוֹן לַיָּם הַתִּיכוֹן...

וְהַחֲלוֹם מַגְשִׁים,
אֶת מַהוּתִי.
מִתְכַּתְּבִים הֵם,
זֶה עִם זֶה.
חָהּ, חָהּ, חָהּ, חַלּוֹן לַיָּם הַתִּיכוֹן...