חֲיִי שָׁם בְּגַן עֵדֶן © רן גרין

לְהִתְעוֹרֵר,
כְּשֶׁאֲנִי בְּגַן עֵדֶן,
בְּגִינָּתִי הַמְּטֻפַּחַת.
גַּן, גַּן, גַּן עֵדֶן...

מִתְעוֹרֵר כֹּל בֹּקֶר,
עִם הַיְּדִיעָה
שֶׁאֱלוֹהִים שֶׁלְּמַעְלָה, מֵגֵן עָלַי.
גַּן, גַּן, גַּן עֵדֶן...

עֵץ הַדַּעַת,
מַחְכִּים אוֹתִי,
וּבְתַפּוּחַ הָאָסוּר, אֵינֶנִּי נוֹגֵעַ.
גַּן, גַּן, גַּן עֵדֶן...

וְכָךְ אָנֹכִי שׂוֹרֵד,
בִּזְכוּת אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם,
מִלְחָמוֹת וּמַחֲלוֹת.
גַּן, גַּן, גַּן עֵדֶן...

וּמִי שֶׁנּוֹתֵן בִּי כּוֹחַ,
לִרְשֹׁם שִׁיר זֶה, וְעוֹד שִׁירִים,
הִיא כְּתִיבַת שִׁירִים לְמַכְבִּיר.
גַּן, גַּן, גַּן עֵדֶן...

וְהִגִּיעַ הַזְּמַן,
לַעֲבֹר לַשִּׁיר הַבָּא,
שֶׁמַּמְתִּין בְּסַבְלָנוּת לְתוֹרוֹ.
גַּן, גַּן, גַּן עֵדֶן...