זְבוּב הַחוֹל © רן גרין

הוּא אֵינוֹ כְּלָל זְבוּב,
הוּא יַתּוּשׁ קְטַנְטַן.
שָׁקוּף, וְכִמְעַט, בִּלְתִּי נִרְאֶה,
אַךְ עֲקִיצָתוֹ כּוֹאֶבֶת.

וְיוֹתֵר מִכָּךְ,
פֶּצַע כּוֹאֵב מִתְפַּתֵּחַ.
הַלֵּב בּוֹכֶה,
וְלָרוֹפְאִים אֵין מַעֲנֶה.

שְׁמוֹ נִתַּן לוֹ,
כִּי מֵהַחוֹל יוֹצֵא לָאוֹר.
מִתְעוֹפֵף בָּאֲוִיר,
וְעָלֵינוּ נוֹחַת וְעֹקֶץ.

הַמַּדְבִּירִים שֶׁלִּי בַּעֲבָרִי,
מָצְאוּ פִּתְרוֹן חֶלְקִי.
אַךְ, כָּל עוֹד הַמַּעֲצָמוֹת,
עִם הַהוֹן שֶׁלָּהֶן, לֹא יְשַׁתְּפוּ פְּעֻלָּה,
הָלַךְ עָלֵינוּ, וְנִדּוֹנוּ לָעַד לִסְבֹּל.

וְתִשְׁאֲלוּ אֶת אֲמִירִי,
שֶׁהוּא חַבְּרִי.
הַרְבֵּה שמנמני,
עַם לֵב זָהָב, וְחִיּוּךְ תְּמִידִי.

וְכָךְ תָּם לוֹ שִׁירִי,
בְּתִקְוָה לְפִתְרוֹן.
שֶׁיָּבִיא בִּזְכוּת הַשֵּׁם,
אוּלָי הוּא יָבִיא הַפִּתְרוֹן.