top of page
וָאדִי אוּרִים © רן גרין

יָצָאנוּ חֲבוּרָה בְּשַׁבָּתוֹת, וְגַם אָנֹכִי,
לַוָּאדִי שֶׁלָּנוּ הֵאָלְמוּתִי.
עַד שֶׁהִגַּעְנוּ,
לְמַעֲיָן שׁוֹפֵעַ מַיִם נְעִימִים.
צָעַדְנוּ דֶּרֶךְ בִּתְרוֹנוֹת,
וְגַם גֵּאָיוֹת.
דֶּרֶךְ שְׂדוֹת הַחִיטָּה,
דֶּרֶךְ שְׂדוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה גַּם.
שַׁבָּתוֹת מֻפְלָאוֹת,
הָיוּ הֵמָּה.
לָעַד אֶנְצֹר אֹתָם,
עַל לוּחַ לִבִּי.
וּלְעִתִּים,
בַּעֲגָלָה רְתוּמָה לִטְרַקְטוֹר,
אֶת יַלְדֵי הַגַּן וּבֵית הַסֵּפֶר,
הוּבַלְנוּ בְּשִׂמְחָה לַוָּאדִי שֶׁלָּהֶם וְשֶׁלָּנוּ.
שְׁכֵנִי הַצָּרְפָתִי,
רוֹפֵא שִׁנַּיִם הָיָה.
מֵהַוָּאדִי הָיָה מְלַקֵּט צְפַרְדְּעִים,
מְיַבְּשָׁם עַל הַגַּג, וּמֵכִין מַטְעַמִּים לְעַצְמוֹ.
וַאֲנִי נִגְעַלְתִּי,
אִיכְס, הֵגַבְתִּי.
וּבַיָּמִים שֶׁל שָׁלוֹם,
אֲנִי צוֹעֵד וְרָץ עַד לפעתי פָּרַק אֶשְׁכּוֹל.
bottom of page