הָרוּחוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה © רן גרין

רוּחוֹת הַלַּיְלָה מְנַשְּׁבוֹת,
וְאֹתִי מְעִירוֹת,
וּמָה שֶׁמַּכְאִיב לִי,
הֵם הַמְּסוּקִים שֶׁבְּדַרְכָּם לְסוֹרוֹקָה.

אִם חַיָּלִים פְּצוּעִים,
וְחָס וְחָלִילָה, אַף הֲרוּגִים.
מִי יִתְּנֵנִי אֵלִי,
שֶׁכָּל רוּחוֹת הַמְּסוּקִים יִתְיַתְּמוּ.

רוּחוֹת שֶׁל תִּקְוָה,
וְשֶׁל אַהֲבָה.
שֶׁל שָׁלוֹם,
וְתַמָּה הַמִּלְחָמָה הָאֲרוּרָה.

רוּחוֹת רוּחוֹת, בְּבַקָּשָׁה,
תַּעֲשׂוּ שָׁלוֹם, וּתְנוּ בִּי אַהֲבָה.
תְּנוּ בִּי עוֹד וְעוֹד נְתִינָה,
לְשָׁלוֹם, אַהֲבָה וּצְמִיחָה.