הַיַּלְדָּה שֶׁבִּי יָפָה בַּגַּן © רן גרין

עֵינַיִם לָהּ תְּכֵלֶת אַרְגָּמָן
הַיָּפוֹת הֲכִי אֵין מָה לְדַבֵּר בַּגַּן
שְׂעָרָהּ בְּלוֹנְד תַּלְתַּלִּי וְקֶשֶׁת זוֹהֶרֶת אֲדֻמָּה
חִיּוּךְ מָלֵא מֵשִׁיב לָהּ בְּסִי בֵּמוֹל.

כָּל יוֹם רוֹאֶה יוֹתֵר
אוֹהֵב הָמוֹן לְדַבֵּר פִּזְמוֹן
הִיא הִיא הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי יָפָה הֲכִי בַּגַּן.
מְחַיֶּכֶת צוֹהֶלֶת וּשְׂמֵחָה
בְּפוּרִים וּבִכְלָל לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת עָצוּב.

כַּמָּה שֶׁרוֹאֶה בָּהּ יוֹתֵר
הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי הַיָּפָה בַּגַּן.
רָצָה חִישׁ מַהֵר אַחֲרֶיהָ וְיַחַד
לְדֶשֶׁא יָרֹק רָטוֹב דָּשׁ לְאִמָּא.

חֲזֹר חֲזֹר בּוֹא אִתִּי כְּמוֹ שֶׁאַתָּה
לָמָּה אוֹהֶבֶת אֲנִי אוֹתִי.
נֵצֵא לַשָּׂדוֹת בְּמָחוֹל הַרְמוֹנִי
יָד בְּיָד נָשִׁירָה אֶת הַגַּן שֶׁלָּנוּ נָעוּל.
יַלְדָּה יָפָה
בַּגַּן