גְּלוּיָה- מִכְתָּב © רן גרין

רוֹשֵׁם עַל דַּף חָלָק,
מְמַלֵּא וּמְמַלֵּא אוֹתִיּוֹת,
וְאָז הֵן הוֹפְכוֹת לְמִלִּים מִלִּים,
שֶׁאֲנַחְנוּ כָּל כָּךְ אוֹהֲבִים.

גַּלִּי לִי גְּלוּיָה,
מָה יֵשׁ אַחֲרֵי הַתְּמוּנָה?
וּבַצַּד הַשֵּׁנִי, הַאִם אֶפְשָׁר לִרְשֹׁם,
מָה שֶׁבָּא לִי.

וַדַּאי, לָכֵן שֶׁמִּי גְּלוּיָה,
לְעֵינֵי הַנִּמְעָן אֲנִי חֲשׂוּפָה,
לְלֹא מַלְבּוּשִׁים מַמָּשׁ עֵירֻמָּה,
הַי, בָּא לְלַטֵּף גּוּפָהּ שֶׁל גְּלוּיָה.

וְכָךְ גַּם מִכְתָּב וּגְלוּיָה,
מַמְשִׁיכִים זֶה עִם זוֹ לְהִתְכַּתֵּב.
מָה. וְהֵיכָן אֲנִי בַּתְּמוּנָה?
אַתָּה תָּמִיד נָגִישׁ, אַתָּה הַקּוֹבֵעַ!