בֶּן חָמֵשׁ לְשֵׁשׁ © רן גרין

מִיַּנְקוּת דִּלַּגְתִּי,
לְגִיל חָמֵשׁ.
אִמִּי לִמְּדַנִי קְרֹא,
וּבְגִיל שֵׁשׁ קָרָאתִי שׁוֹטֵף.

וּבְרֶבַע לְשֵׁשׁ,
הַיּוֹם אֲנִי מִתְעוֹרֵר.
לִרְשֹׁם שִׁירָה,
וַהֲמוֹן וְהַרְבֵּה.

אוֹן וְעֹז,
זוֹ הַשִּׁירָה שֶׁחוֹבֶקֶת אוֹתִי.
וּבְגִיל שִׁשִּׁים וְתֵשַׁע,
עַל סַף הַשִּׁבְעִים, שִׁירָה, הִיא הַמָּנוֹעַ שֶׁלִּי.

מָנוֹעַ שֶׁל שִׁירָה לְהוֹן,
שֶׁהוּא הַנֶּכֶס הַנָּכוֹן.
לְהִתְעוֹרֵר הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר,
וּלְפִתְחוֹ רוֹשֵׁם שִׁירָה.