בְּחַלּוֹנִי © רן גרין

מַבִּיט בִּי,
טִיל מֵעַזָּה בְּעֵינָי.
בִּי, בִּי, בִּי, מַבִּיט...
וַאֲנִי, בְּעֶזְרַת אֵלִי שֶׁמִּמַּעַל,
אֵינִי יָרֵא מֵחֲמַס.
בִּי, בִּי, בִּי, מַבִּיט...

אֵיךְ נַמְשִׁיךְ חַלּוֹנִי?
נַחְשֹׁב יַחַד חִיּוּבִי,
נֶהְגֶּה יַחְדָּו אֶת חֲלוֹמִי.
אֵיךְ אֶת הָרְצוּעָה מְשַׁטְּחִים,
וְיוֹצְרִים גַּן פּוֹרֵחַ, עַם: דֶּשֶׁא, עֵצִים, פַּרְפָּרִים וּצְפוּרִים.
בִּי, בִּי, בִּי, מַבִּיט...

בַּחַלּוֹן שֶׁלִּי,
אֲוִיר נָקִי.
בְּחַלּוֹן שֶׁבִּי,
יֵשׁ כְּבָר: פַּרְפָּרִים, צִפּוֹרִים ודשא יָרֹק,
כִּי זֶהוּ שְׁמִי, גְּרִין.
בִּי, בִּי, בִּי, מַבִּיט...

וְכָךְ נִגְמַר שִׁירִי,
זֶה אֵינוֹ חֲלוֹם, זוֹ מְצִיאוּתִי.
אָכֵן רָנִי שֶׁלִּי,
תָּם שִׁירֵנוּ.
בִּי, בִּי, בִּי, מַבִּיט..