בימים חמישי ושישי בפרק הבשור שבנגב המערבי,10 דקות מביתי,
כמו בכל שנה היה פסטיבל כדורים פורחים.
פעם ראשונה שהייתי בפנים עם חברים.
בעבר הייתי על כדור פורח ב 2 מקומות היפים בעולם לטעמי.
בניו זילנד הרחוקה והירוקה.
האתר השני בעיר היפה בעולם, שוב לטעמי, פריז.
בפריז תחילה על כדור ניח,
כלומר קשור בכבל לקרקע עם משפחתי.
ואז החלטתתי לעלות על כדור פורח רגיל.
המחזות בשני המקרים, פשוט היו מדהימים.
נשוב לפרק הבשור, בחמישי בלילה היה מופע אור קולי,
של אש, מוזיקה מטריפה וכל זה ללא עשן.
ולמחרת ב- 5 בבוקר קמנו והלכנו למתחם הכדורים.
ישראלה הזמרת בשירי ארץ ישראל היפה,
הרקידה אותי ואף נתנה לי כובע לבן.
ליחצו על הקישור לראות את הוידאו,
איך ישראלה מקפיצה אותנו בשמחה,
ואף נותנת לי כובע לבן.
ואז החלו בתהליך ניפוח הבלונים.
תחילה פורסים את הבלון ומתחילים להכניס אויר קר,
והבלון מתנפח, שלב הבא מכניסים אויר חם,
כך, הפרש הטמפרטורות בין החוץ לפנים הכדור,
מאפשר לכדור לעלות מעלה מעלה.
ליחצו על הקישור לראות את הניפוח.
בכדור הגדול ביותר היו גם צנחנים.
כשהכדור הגיע לגובה 600 מטר,
צנחנים שהיו בסל החלו צונחים צניחה חופשית, כל 1 בתורו.
ואני כתבתי על כך שיר, הנה הוא בא,
פְּרִיחַת הַבָּלוֹנִים © רן גרין
אֵשׁ לְלֹא עָשָׁן,
כֵּן, זֶה אֶפְשָׁרִי,
בְּלַיְלָה שָׁחֹר וְצִבְעוֹנִי,
אֵי שָׁם בַּנֶּגֶב הַמַּעֲרָבִי.
טַף וְיַלְדִּים גַּם מְבֻגָּרִים,
אוֹתָם שְׁמוּרִים,
כֻּלָּם חוֹגְגִים,
הֲמוֹן נִכְנָסִים.
פָּרַק מְהֻלָּל שׁוֹפֵעַ מַעֲיָנוֹת,
וּבַחֹרֶף טִנֹּפֶת וּסְחִי בָּם נִכְנֶסֶת,
אַף הִיא אֵינָהּ עוֹזֶרֶת הַכְּנֶסֶת,
ג'וֹ אֶחָד הָגָה אוֹתוֹ יִסֵּד וְאֵינוֹ עוֹד.
נִקְפֹּץ בַּזְּמַן לְהַיּוֹם הַשְׁכֵּם בְּשִׁשִּׁי,
טֶרֶם הִתְעוֹרְרוּ צִפּוֹרֵי הַשִּׁיר שֶׁלִּי,
טְרוּטֵי עֵינַיִם צוֹעֲדִים בֵּין הָמוֹן יַשְׁנוּנִי,
נִצְמָדִים לַמַּחְסוֹם הֲכִי קָרוֹב לְמִי?
מַנְחֶה שֶׁמַּקְרִיא וְזַמֶּרֶת שֶׁנָּתְנָה לִי,
וּלְעוֹד, לָבָן שֶׁל יְשַׂרְאֵלָה, עַתָּה הוּא כּוֹבָעִי,
רוֹקֵד וְשָׁר וְשָׁב לַחֲבֵרִי,
בְּצִפִּיָּה לַדָּבָר הַבָּא.
הִנֵּה הוּא בָּא, נִפְרַשׂ עַל אֲדָמָה,
מְקַבֵּל אֲוִיר וּמֵחֵל לְהִתְנַפֵּחַ,
מְתִיחוֹת וְזֶרֶם חַם מֵאֵשׁ בּוֹעֶרֶת,
עַד שֶׁבָּלוֹן כָּחֹל לָבָן וּמָגֵן דָּוִד מוּכָן.
הִכּוֹנוּ בְּקוֹל גָּדוֹל הוּא מַכְרִיז,
אוֹטוֹטוֹ עוֹלֶה לַמְּרוֹמִים וּבַסַּל יֵשׁ,
כַּמָּה אֲנָשִׁים, טַיָּס וְצַנְחָנִים,
אַט אַט מִתְרוֹמֵם עַד 600 מֶטֶר בַּשָּׁמַיִם.
בְּ- 600 צַנְחָן רִאשׁוֹן, צַנְחָן שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי,
כָּל אֶחָד בְּתוֹרוֹ קוֹפֵץ וְהָמוֹן מֵרִיעַ,
עוֹד בָּלוֹן וְעוֹד כַּמָּה פּוֹרְחִים,
וְאַחֲרוֹן הַצִּבְעוֹנִי בְּיוֹתֵר פּוֹרֵחַ גַּם זוֹרֵחַ.
תַּמָּה הַחֲגִיגָה, עֵת שִׁיבָה הַבַּיְתָה,
לְכוֹס קָפֶה וּמִקְלַחַת קָרָה,
וּמִשָּׁם לִרְגִיעָה וּמְנוּחָה בְּהַמְתָּנָה לָאֵרוּעַ הַבָּא,
פְּרִיחָה שׁוֹנָה וְיוֹתֵר גְּדוֹלָה עִם דָּנִי וְרִיטָה.
השיר מספר את כל הספור, בסיומו רמז לפסטיבל ערד,
שחוזר בגדול אחרי 40 שנה.
ואני כמובן שם, כרטיסים כבר יש לי.
