top of page

סרט שנעשה על המורשת שלי בכפר סבא של פעם שכה אהבתי.





עד גיל שנתיים, גרנו בצריף במושב גן חיים.

ומתבקש לי לרשום שיר על גן חיים.

זה בהמשך...

ואז עברנו לביתנו הראשון בכפר סבא.

מול ב"ח מאיר, והיום גרה בו עליזה.

צולמתי שם בחצר, ובתוך הבית.

ואז הצלם ואני יצאנו החוצה,

אל הרחוב, אל הכביש הסואן.

ואני מספר על מגרש הכדורגל של הפועל כ"ס,

שהיה מגרש המשחקים שלי.

כבן של חבר אגד, הייתי מלך העולם.

כניסה חופשית לכל המשחקים של הפועל.

אני זוכר את כל האברוצקים: אבי ובני,

שלמדו איתי ביסודי באוסישקין.

נוסובסקי השוער, שום המקשר, ושרף המאמן.

בנוסף כבן של חבר אגד,

אני וכולם זכינו ב: קייטנות, פנימיות, נסיעה לים,

ושני פסטיבלים משלנו.

זוכר אני את אילנית בפסטיבל.

משם נהגתי לכיוון ביתי השני,

ברחוב תל חי 17, ליד תחנה מרכזית.

בדרך תיארתי, מה היה שם פעם.

את בנק הפועלים שנעלם.

את תחנת הדלק שעדיין קימת,

וחנות הספורט של שום ושרף.

את הפלאלפל המיתולוגי,

את גלידה פינגויין, שבדרכנו לנוער העובד עצרנו, וליקקנו גלידה.

בהמשך ב"כ המרכזי והעיריה.

ואז המכולת, שאימי ז"ל שלחה אותי כל בוקר לקנות חצי לחם שחור וחלב.

לארוחת בוקר, אימי הכינה לי פרוסת לחם עם מרגרינה וסוכר.

לבשל לא ידעה, וגם לא אהבה.

ואנחנו נכנסים לרחוב תל חי.

זה הבית היחידי שנותר ברחוב, מספרו 17.

הבית לא השתנה כלל.

אותה חצר, אותן תיבות דואר ועוד...

עלינו לקומה שניה, לדירה שלנו, נקשתי בדלת,

ולצערי, לא היה מענה.

כל שאר הבתים מאז, אינם קיימים.

הם נמחקו ובנו בתי קומות.

ומה היה לנו ברחוב?

רחוב צר בו שיחקנו ב: קלאס, עמודו, קפיצה על חבל ועוד...

היתה שם רפת, ובהמשך שדה של תפ"א ובוטנים לסירוגין.

והיה צריף של הרבי שלימד אותנו את ההפטרה לבר מצוה.

ממול ביתי, היתה חצר גדולה עם, חבשים,

שהם האתיופים של היום.

והיו להם תרנגולות, עיזים וברוזים שהסתובבו חופשי.

היתה גם המכשפה הסגולה, כך קראתי לה.

כל היום ישבה במרפסת, שהקיר היה צבוע בסגול.

וכך נולד שמה.

בכלל, כבר אז, היה לי דמיון מפותח.

ובדרך לבית ספר אוסישקין,

עברנו דרך ביתם של התאומים עמי ותמי.

ממש כמו בהגדות.

היינו מטפסים לגבעת הפרחים: כלניות, נרקיסים, סביונים,

ומלך הפרחים, הצבעוני, לטעמי לפחות.

ואז הגענו לקולנוע עמל המיתולוגי.

לחצו על הקישור למטה לראות את הסרט.

המקום מוזנח, גרפיטי מגעיל,

ונחמה עץ תותים, שהזכיר לי את העץ בחצר דודתי אסתר.

עבורי היא הייתה מלכה.

היה להם לול, זוכר אני את הביצים הטריות, ואת הפול בסדר פסח.

נשוב לעמל, אני אומר לצלם, אני אעשה פה סרט,

סטייל "סינימה פרדיסימו".

שחקן ראשי, יגאל נהור המוכשר.

אני שחקן משנה.

וילדים ישחקו את הילדים שהיינו.

ואת הגרפיטי נחדש, ע"י אמן מוכשר מדליית אל כרמל.

הבמאי של הסרט הוא, נדב מישעלי, מנהל קולנוע מיוחד באופקים.

הוא היה אמור לקבל השנה את פרס הנשיא לבימאי השנה.

אך המלחמה טרפה את הקלפים.

אגב, חיליק, במאי המזח, בעברו היה כפר סבאי.

ספר לי, שזכה לראות בעמל את תיסלם.

עניתי לו, שגם אני הייתי בהופעה.

והנה השיר שרשמתי לכבודו של "עמל".

עָמָל © רן גרין

קוֹלְנוֹעַ אֶחָד,

בְּעִיר אַחַת שֶׁאוֹתָהּ פַּעַם הֲמוֹן אָהַבְתִּי.

חָלַמְתִּי, הַגִּתִּי גַּם לַהֲמוֹן סִפַּרְתִּי,

אֵיךְ זֶה ש עָמָל נֶעְלָם מֵעוֹלָמִי.

מָל, מָל, מַל, עָמָל...

סינמה פַרְדִּיסֵימוֹ בַּחֲלוֹמִי הַגִּתִּי,

אֶת זֶה וְגַם זֶה לַעֲשׂוֹת חָשַׁבְתִּי.

כְּפַר סָבָא אֲהוּבָתִי,

לְאָן אַתְּ לוֹקַחַת אוֹתִי?

מָל, מָל, מַל, עָמָל...

גִּבְעַת כַּלָּנִיּוֹת נַרְקִיס מֶלֶךְ הַבִּצָּה,

וְהַכִּי אֶת הַפֶּרַח הַצִּבְעוֹנִי הַזֶּה אָהַבְתִּי.

לְבֵית סִפְרִי דַּרְכּוֹ עָבַרְתִּי,

וּבַדֶּרֶךְ אֶת חַבְּרִי בְּנִי אָסַפְתִּי.

מָל, מָל, מַל, עָמָל...

זֶהוּ, תָּם שִׁירִי,

חָפֵץ שֶׁעָמָל אֵינוֹ יוֹתֵר כָּזֶה גַּלְמוּדֵי.

גַּם אֲנִי, מָה מְתַכְנֵן רָנִי שֶׁלִּי?

וּבְכֵן, בֶּאֱמֶת לַעֲשׂוֹת עָלֶיךָ סֶרֶט,

עִם שֶׁחָקַן רָאשִׁי וַאֲנִי מִשְׁנֶה וְגַם בַּמָּאִי.

נִשְׁמַע אֲחַלֶּה, לֵךְ עַל זֶה!

בָּרוּר, מַתְחִיל כְּבָר הַיּוֹם.

מָל, מָל, מַל, עָמָל...


מעמל המשכנו לכיוון בית ספר "אוסישקין" בו למדתי כל היסודי.

בדרך עברנו ליד מה שהיה פעם ביתו של חברי הטוב, בני אברוצקי.

ישבנו לארוחת בוקר, והמשכנו במעל הרחוב אל עבר בית ספר.

ואני נרגש ככול שאנו מתקרבים.

נכנסים אנחנו בשער,

ואני נזכר בחדר מלאכה, ובמקום בו היינו לומדים לבשל, ולהכין עוגות.

ואז נכנסים לבית ספר פנימה, בתקופה של החופש הגדול.

בית הספר בשיפוצים.

אני הולך, ומאתר את הכתה שלי, ושוב נרגש.

משם יוצאים לחצר, והדברים השתנו.

הבמה המרכזית עדיין קימת.

אך מגרש המשחקים השתנה.

הוסיפו סככת צל, ומגרש כדור סל.

לנו אז, היה מגרש כדורגל בלבד.

מורה הספורט האגדי שלנו, היה איציק לוי.

מה שמדהים אותי, שאני זוכר את כל השמות.

כי היה לי גידול במוח, ולאחר הניתוח, רוב השמות נמחקו.

עד אשר נתתי פקודה למוחי, מעתה אתה זוכר שמות.

והנה, זה עובד.

תנסו גם לתת פקודות, ותגלו את הנס.

הסביבה החיצונית של אוסישקין, גם היא השתנת.

השער הסגור השתנה.

מול היה ביתו של שר האוצר, ספיר.

אגב, על שמו נקרא, היכל התרבות של העיר.

גני הילדים שהיו בסמוך, נעלמו.

במקומם, נבנו בניני מגורים.

בהפסקות היינו יוצאים ליער.

כאלו יער, כמה אקליפטוסים ובאר מים.

ואחד התלמידים, היה תופס צפרדעים ואוכל אותן חיות.

מגעיל, נכון?

גמרנו את הסיר באוסישקין, ושבנו לקולנוע עמל,

אל דירתו של חבר.

שם פתחנו אלבומים, שאבי אמנון ז"ל הצלם המוכשר,

צילם בעיקר בשחור לבן.

ממלחמת העולם השניה,

בה שירת באיטליה.

הוא זייף את גילו, מ 17 ל- 18, כדי שיגישו אותו.

וכך קרה.

הוא צילם שם המון.

התמונה הכי מרשימה, מוסוליני ופילגשו, תלויים על הגרדום ברומא.

ועוד הרבה תמונות מהמלחמה.

הוא היה נהג משאית.

ואותי הוא צלם, מגיל 0, ועד הצבא.




bottom of page